תקשורת וחברה עבודת גמר תשפ"ג- נועם סיני
רקע כללי על נושא העבודה
מבוא-
בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר על מקרים רבים, שבהם בני נוער מגיעים לבתי ספר עם כלי נשק וטווחים בהם ללא הבחנה.
מקרי ירי שכאלו בהם תלמידים חמושים מגיעים למוסדי חינוך במטרה להרוג ולפגוע בכל הנוכחים ולעיתים בעצמם מתרחשים כבר לא מעט זמן. בשנים האחרונות הפכה תופעה זו ליותר ויותר שכיחה וכל מקרה נעשה יותר קטלני במיוחד במדינות ארצות הברית שגוברות על כל מדינה האחרות לחוד או אפילו ביחד בכמות מקרים מזוויעים שכאלו.
התופעה זוכה לסקירה מקיפה בכל כלי התקשורת בין אם בתוכניות חדשות בטלוויזיה, אתרי חדשות באינטרנט וגם בתגובות נסערות למקרים מצערים שכאלו ברשתות החברתיות.
הנפיצות הגוברת של מקרים שכאלו גרם לנוכחתם בסדר היום התקשורתי לגבור וסיקורי מקרים של טבח בית ספרי בהחלט אינם נדירים לראות.
בנוסף, הסיקור הגובר גם מעלה שאלות על האג'נדה לגבי זכויות הנשק בארצות הברית, חלק מאוד עיקרי מהתרבות האמריקאית דרך התיקון השני לחוקת ארצות הברית.
רבים אומרים שמקרי הטבח הוא סימן בוהק לכך שחובה לצמצם את הזכויות לנשיאת ואחזקת כלי נשק למען ביטחון הציבור, לעומתם הצד השני דוגל בכך שתחזוקת נשק היא חלק עקרי ויסודי בזהות האמריקאית והפתרון שהם מציעים הוא לספק אבטחה מוגברת בבתי הספר עם שומרים חמושים. ההוויכוח בין 2 הקבוצות הללו הגיע אפילו לרמה הפוליטי, הקבוצה שתומכת בצימצום הזכויות לאחיזת נשק מזדהה עם המפלגה הליברלית והקבוצה שמתגדת להגבלת נשקים והגברת האבטחה מזדהה עם המפלגה השמרנית.
בעולם התקשורת קיימות מספר תיאוריות לגבי הקשר בין אלימות המוצגת בתקשרות לנטיות התנהגותיות בקהל שצורך את התוכן האלים.
1. זיכוך- צריכת תכנים אלימים עזור לפרוק מתחים ורגשות אלימים ובכך עוזר לצופה לנטרל נטיות אלימות.
2. חיקוי- צריכת תכנים אלימים גורמת לחיקוי שלהם בחיי האדם.
3. עוררות- צריכת תכנים אלימים מעוררים קהל לנהוג באופן אלים.
4. חיזוק- תכונות קיימות קובעות את התגובה של האדם לתוכן אלים אותו הוא יראה. אדם שכבר אלים שצורך תוכן שמציג אלימות יעשה יותר אלים ואדם שדוחה אלימות שצורך תוכן שכזה רק ידחה אלימות אפילו יותר.
לפי התאוריות הללו הקשר בין התקשרות להתנהגות האלימה שתוביל תלמיד לבצע טבח בית ספרי הוא הרבה יותר מרק סיקור מקרי הירי אלא קשר של סיבה ותוצאה.
הסיבה שבחרתי לעסוק דווקא בנושא זה היא התעניינות וההתפעלות מעצם קיומה של תופעת הטבח הבית ספרי. זה כמעט בלתי נתפס עבורי שמישהו בגילי יחשוב לקיים מעשה נבזה שכזה. מסיבה זו בחרתי לבחון את התופעה דרך התגלמותה באמצעי התקשורת וסיקורים למינהם אך גם בפני עצמה.
מכלול העבודה
טקסטים תקשורתיים:
טקסט 1- "התקשורת מזינה אלימות" (ynet.co.il)
תאריך הכתבה: 09.06.05
כתבה מאתר ynet מ-2005 בשם "התקשורת מזינה אלימות" עוסקת, כפי שהכותרת מציעה, במגמת האלימות הרווחת והתקשורת ששמא קשורה אליה. הפרופסור הנורבגי יוהן גלטונג המוכר בעולם כ"אבי לימודי השלום" עקב השיגיו בתור מתווך ביותר מ-40 סכסוכים בעולם (בין היתר באפגניסטן, בסרי לנקה, באקוודור ובאזור הקווקאז) משוכנע לגמרי שלתקשורת יש גם חלק לא מועט בכל הנוגע למקרי אלימות. גישתו שסקירת מקרי אלימות מעודדת את האחראים עליהם על ידי הפיכתם למקד דיון הציבור מתקשרת דווקא לתיאורית האלימות "חיזוק תכונות קיימות" שלפיה התנהגות אלימה תוצג רק על ידי אנשים שכבר קיימים אצלם נטיות אלימות לאחר צריכת תוכן אלים דרך התקשורת.
גלטונג מאמין שאין לחנך רק את הפוליטיקאים וארגונים הומניטריים אלא גם את התקשורת המשפיעה על דעת הקהל. בתגובה גלטונג החליט לפתוח עיתון משלו "עיתונות השלום". כך, למשל, עיתונאים ב"עיתונות השלום" נקראים לא להשתמש באוצר מילים מתלהם המשמש רק לתיאור של מה הצד השני עשה לך, ולפיכך מהווים נקיטת עמדה.
בהרצאה שנתן גלטונג במסגרת הכנס של מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה שבאוניברסיטת תל-אביב הרחיב על עמדותיו. גלטונג צוטט אומר: "מי שמדווח בעמוד הראשון או בפריים-טיים רק על אלימות מעודד את המשכה, כי הוא מעודד גם את המחבלים המתאבדים, גם טייסים של אף-16 וגם את המשפחות שלהם – ואני מוכן להתערב שהם גוזרים את הכתבות האלה ושומרים. וברגע שהפרסום מעודד את המשך האלימות, כבר לא מדובר בהחלטה ניטרלית מבחינה אתית…". בתגובה לאמירה "אומרים שהמלחמה מוכרת יותר" גלטונג עונה: "ההנחה שהציבור מתעניין רק במלחמה ואלימות שגויה וגם שוביניסטית. נשים, למשל, מעוניינות הרבה יותר בשלום, ופרסומים כאלה יכולים להביא קהל קוראים נוסף. חוץ מזה, רק תקשורת ברמה מאוד נמוכה מתחשבת בשיקולים מסחריים בלבד".
למרות שכתבה זו כבר בת יותר מעשור אני מאמין שהיא נוגעת ומתקשרת לנושא עבודתי העוסק בירי בבתי הספר בארה"ב בכך שמציגה את ההשפעות שיש לתקשורת על האלימות הקיימת בעולם והרלוונטיות שלה כיום בעידן שעדיין שרור באלימות הוא בלתי ניתן להכחשה. לפי טענת הפרופסור בכתבה ניתן יהיה גם לומר שלתקשורת יכולה להיות גם השפעה אצל האלימות בקרב ילדים עקב כך שכיום התקשורת זמינה לכולם אפילו לבני הנוער. דבר שיכול לקחת חלק אולי בשיקולו של ילד להגיע חמוש לבית ספרו.
טקסט 2-"הילד שגרם לדוברת הבית הלבן לבכות" (israelhayom.co.il)
תאריך הכתבה: 31.05.18
הבלבול והחרדה מהתרחשויות מקרי הירי הבית ספרים משפיעים משפיעים וטמועים בכלל אוכלוסיית ארה"ב ביניהם גם הקורבנות העיקריים של מקרים אלו, התלמידים. למסיבת עיתונאים בבית הלבן הגיע תלמיד בן 13 בשם בנג'י צ'וקרון ממדינת קליפורניה שמדווח ככתב עת עבור מגזין בית ספרו (Time for Kids). "בבית הספר שלי, לא מזמן ערכנו תרגיל למקרה חירום אנחנו מודאגים מכך שעלולים לירות בנו או בחברנו. האם את יכולה להגיד במפורש מה הממשל שלכם עשה או יעשה במטרה למנוע את הטרגדיות חסרות ההיגיון האלה?".
העורך הראשי של המגזין "טיים" הביע את גאוותו בדור העתיד ובשאלתו של הכתב בצעיר "יש לנו 'ספסל עמוק'. שאלה נהדרת מהכתב הילד שלנו בנג'י קוצ'רון".
הכתבה סוגרת עם ציון הנשיא טראמפ ופגישתו הצפויה בטקסס עם משפחות הקורבנות של אירוע הירי שהתרחש בתיכון סנטה פיי.
כתבה זו מציגה בבירור ובאופן ישיר את הרלוונטיות של מקרי הירי הבית ספרי בסדר היום הציבורי של תלמידי ארה"ב ואת הפחד בו הם מוכרחים לחיות יום אחר יום כי אולי הם יהיו הסטטיסטיקה הבאה. בנוסף, הכתבה מבהירה את החשיבות של התופעה גם עבור הממשל והנשיא שעובדים על מנת לחסוך מארה"ב טרגדיות ירי נוספות ו"להעניק ביטחון לילדים שלנו במערכת החינוך".
טקסט 3- "ילדות ארה"ב מציגות: "הנשק הראשון שלי"" (ynet.co.i)
תאריך הכתבה: 29.08.14
הכתבה עוסקת בתרבות האמריקאית ההדוקה של ארה"ב עם נשקים וזכויות נשק. הקלילות שמיוחסת להחזקת נשק במדינה הגיע לרמה בה חברה בשם keystone sporting arms התחילה לשווק ולמכור נשקים חיים צבעונים המכונים רובי "קריקט" תחת הסלוגן "הרובה הראשון שלי" לילדים קטנים שהוריהם מחפשים להעניק להם את החדווה שנובעת מהחזקת נשק. החברה מוכרת כ-60 אלף רובים בשנה במחיר שנע בין 150 ל-225 דולר. באתר "הרובה הראשון שלי" הרובים מתוארים כ"נשק איכותי לנוער האמריקני" ועל הדגמים הוורודים המכוונים לילדות קטנות שניתנים לרכישה לצד נרתיקי נשק וורודים נכתב כי הם "הביאו לספורט יותר נשים צעירות מאי פעם".
לאחר שצלמת בשם אן-סופי קסטלין שמעה על מקרה בו ילד צעיר ירה בטעות באחותו בת השנתיים למוות עם רובה "קריקט" היא התחילה לחקור בעצמה וחיפשה בחנוית נשקים ובמטווחים ילדות המחזיקות ברובה. הכתבה מציגה תמונות של הילדות, אותן מצאה הצלמת, אוחזת את הנשק עם כיתוב שמסביר את סיבתן לרצות נשק מלכתחילה. בהתחשב בכך שגילן של הילדות נע בין 6-8, סיבותן הן שערוריות לחלוטין, מ"למקרה שהצטרך להתעמת עם דינוזאור" עד "אני מפחדת מזומבים". הצלמת הוסיפה להגיב ואמרה כי ""קיבלתי את הרושם שההורים היו בעניין יותר מהילדים. המבוגרים היו משתמשי נשק 'כבדים' ורצו שהילדים ילמדו לירות. חשבתי שזה מוזר".
נושא זה עלה לכותרות באותו שבוע בו דווח על ילדה בת תשע שירתה לשוגג במדריך קליעה עם רובה עוזי במטווח באריזונה שמאפשר לילדים כבר מגיל 6 לירות 22 כדורים תחת פיקוח. לאחר מקרה הירי של הילדה במדריכה אמריקנים רבים נסחפו לזעום על הורי הילדה על חוסר אחריותם אך תובעים באריזונה טענו שהמדריך הוא זה שהיה אחראי על מותו עקב רשלנותו וכישלונו בלספק השגחה לילדה ועל הרובה.
האובססיביות של הקהל האמריקאי עם כלי נשק והגישה הקפיטליסטית שמנצלת את עובדה זו הולכות יד ביד במקרה זה. בזמן שהחברות מרווחיות מהתלהבות ההורים הצרכניים, הילדים משלמים את המחיר על כך בזה שנחשפים ומתפעלים נשקים בגיל כל כך צעיר מה שבאופן כמעט בלתי נמנע יגרום לאותם ילדים לקבל גישה מעוותות ו"חברותית מדי" עם כלי נשק, שהם רק עוד צעצוע שניתן לשחק איתו בלי להבין את האחריות המסיבית שכורכה בהחזקת נשק. רבים יסכימו שאותם ילדים מעוררים שמחליטים לפתוח בטווח בבית ספריהם גם הם בעלי גישה מעוותות כלפי רובים ושימושיהם.
שאלות מתוך זירת הלימוד:
1. הסבר/י שלושה קריטריונים לקביעת ערך חדשותי אשר באים לידי ביטוי בדילמה אשר עומדת בבסיס עבודתך.
חשיבות- בהחלט חשוב שהציבור הרחב יהיה מיודע למקרים בהם חיי אדם רבים נאבדים ובמיוחד כשמדובר בחייהם של ילדים ותלמידים. הדילמה השנייה שלי עוסקת.
רלוונטיות- הרבה מהכתובת שנכתבות לגבי מקרי ירי בבתי הספר מתפרסמות זמן קצר ביותר לאחר התרחשות התקרית מה שאומר שהם בעלי רלוונטיות ועכשוויים.
עניין אנושי- רגשות עזים בהחלט מוערבים בכל הנוגע לתקריות שכאלו גם מצד המשפחות שאיבדו את ילדיהם וגם כלל הציבור שמרגיש צער עקב האובדן הטרגי.
הדילמה השנייה עוסקת בהאם אנשי תקשורת צריכים למהר להוציא את הדיווחים שלהם בסיכון שיהיה טמון בו מידט מוטע או להשתהות ולאמת נתונים במחיר של המתחרים שלהם "עוקפים אותם בדיווח". מהמובן של חשיבות ועניין אנושי דיווח איטי ויותר מקיף בהחלט יותר נוגע לקריטריונים האלו אך מבחינת רלוונטיות חדשותית דיווח מהיר יותר נוגע לקריטריון הזה.
2. מהו מסגור? כתוב כיצד "ממסגרת" התקשורת את המקרים אותם חקרת/את הדילמה העומדת בבסיס עבודתך, והאם המסגור הוא מגמתי לדעתך. נמק/י.
מסגור הוא האופן בו עיתונאים מעצבים תוכן חדשותי ובוחרים לספר את המתרחש בכתבה דרך ההקשר הניתן, הבניית וכתיבת המידע בדרכים שונות. מתוך מספר הכתבות שקראתי וחקרתי לגבי מקרים שונים של טבח בית ספר רובם מציגים את המידע בצורה די עניינית וחסרת הסטות או דעות. מסיבה זו הייתי מגדיר את המסגור ברוב בכתבות כניטרלי ולא כמגמתי.
מושג זב מתקשר לדילמה הראשונה בה עסקתי הדנה בהאם להציג תמונות קשות ויותר זוועתיות או תמונות יותר מתונות בדיווחים על מקרי טבח בית ספרים. כמו האמירה "תמונה אחת שווה אלף מילים" תמונה יכולה לספר הרבה במיוחד אם היא מתווספת להקשר או מסגור שטמון כבר בכתבה.
3. מהו עיתונאי שומר סף ומהו עיתונאי פרקליט? איזה משניהם בא לידי ביטוי בעבודתך? נמק/י.
עיתונאי שומר סף- עיתונאי שדוגל בדיווח עובדתי ונטול דעות. משקף את המציאות כפי שהיא ואינו נותן לאומנתיו האישיות להשפיע על תוכן הדיווח.
העיתונאי כפרקליט- עיתונאי הוא בעל מחויבות לעשות שימוש בפלטפורמה הניתנת לו על מנת לייצג ולתת קול לאוכלוסיות המוחלשות והמושתקות בחברה.
האחד מבין שניהם שבא לידי ביטוי בעבודתי הוא העיתונאי שומר הסף כיוון שכפי שציינתי מקודם הדיווח ברוב הכתבות אותם בדקתי הוא נטרלי וחסר דעות.
4. הסבר/י מהי אתיקה עיתונאית ומה חשיבותה. האם בעבודתך זיהית נאמנות לכללי האתיקה או חריגה מהם? נמק/י.
רוב הכתבות אותן חקרתי באו ממדורי חדשות מארצה"ב ולכן אחקור אותן לפי כללי האתיקה של העיתונאות האמריקאית. האתיקה העיתונאית כמובן תהיה שונה ובעלי הבדלים ממדינה למדינה אך הגדרה כללית לאתיקה לפי ה"code of ethics" של ארצה"ב מציבה את הנהלים הבאים לאנשי התקשורת:
1. חפשו את האמת ודווחו עליה
2.מזעור נזקים
3.לפעול באופן עצמאי
4. היו אחראיים
ניתן ליישם כללים אלו על מנת לקבוע את האופן בו יסקרו מקרי טבח ירי לדוגמא: להסתמך על מקורות ועדויות אמינות, לא להציג תמונות קשות מדי מהמקרה על מנת להימנע מנזק ציבורי רגשי, להימנע מהשפעות חציוניות ששמא ישפיעו על הגינות הכתבה ולהיות מוכן לשים את השם שלך מאחורי הדברים אותם אתה מפרסם.
מהכתבות אותם סקרתי (למעט החלק של התמונות שיכול להיחשב כאינדבדואלי) אני מאמין שכן הייתה התחשובת באתיקה בעת כתיבתן. כמובן שהיו חלק שהיו נאמנות לאתיקה יותר וחלק פחות אך באופן מכליל הן בהחלט היו הוגנות והתנהלו לפי האתיקה.
